הסמכות לדון בעניין המשמורת לא הוקנתה לבית הדין, ועל כן מוסמך ביהמ"ש לענייני משפחה לדון בו

1.                   בפני בקשת הנתבעת לדחיית תביעת המשמורת שהגיש התובע לבית המשפט, בגין העדר סמכות.

2.                   ביום 5.2.06 הגיש התובע תביעת גירושין לבית הדין הרבני. ביום 26.7.06 הגיש התובע תביעה להחזקת ילדים לבית המשפט לענייני משפחה.  

3.                   לטענת הנתבעת, הסמכות לדון בנושא המשמורת נתונה לבית הדין הרבני. לטענתה, משהקדים התובע והגיש תביעת גירושין לבית הדין הרבני האזורי בטרם הגיש את תביעת המשמורת לבית משפט זה, קנה בית הדין סמכות לדון בנושא החזקת הילדים, הואיל ונושא זה כרוך לפי עצם טיבו וטבעו בתביעת הגירושין.

4.                   בתשובה לכך טוען התובע כי בתביעת הגירושין שהגיש כלל לא התכוון לכרוך את עניין החזקת הילדים, והא ראיה שבסמוך לאחר מכן בחר להגיש תביעת משמורת לבית המשפט. בנסיבות אלה, ומשהתובע עצמו אינו מעוניין לכרוך לתביעתו נושאים נוספים, אין בית הדין קונה סמכות לדון בתביעת המשמורת, אלא אך ורק בתביעת הגירושין שהגיש. מוסיף התובע ומדגיש שאם לא כן ייווצר מצב אבסורדי לפיו אדם החפץ בגירושין אך אינו מעוניין להקנות לבית הדין את הסמכות לדון במשמורת ילדיו, לא יוכל לפתוח תיק גירושין. זאת ועוד לטענתו, ניסיונה של האם - הנתבעת להקנות את הסמכות לבית הדין נגוע בחוסר תום לב ונובע מהעובדה שמדובר באם חוזרת בתשובה המעוניינת לכפות על בנה החילוני תהליך של חזרה בתשובה ובדרך זו לקבל את המשמורת לידיה, דבר שיהיה לה קל יותר בבית הדין.

5.                   מן המפורסמות היא כי נושא החזקת הילדים אכן כרוך מעצם טיבו וטיבעו בתביעת הגירושין. יחד עם זאת, קובעת הפסיקה כי במקרה בו מציין התובע מפורשות בתביעת הגירושין כי ברצונו להוציא את נושא החזקת הילדים מתביעת הגירושין, או אף אם מהצהרותיו בתביעתו לגירושין ניתן להבין כי כך התכוון, יש לכבד רצונו, ובמקרה זה לא ייחשב עניין המשמורת ככרוך בתביעה, ולא יימנע בית משפט האזרחי מלדון בנושא על אף שתביעת הגירושין הוגשה קודם לכן. לעניין זה ראה, ע"א 811/80 בלום נ' שטרן, פ"ד לה(3) 757. מהלכת בלום ניתן להסיק כי הכלל שנקבע מקדמת דנן, כי עניין המשמורת כרוך "מעצם טיבה וטבעה" בתביעת הגירושין, יוצר רק חזקה הניתנת לסתירה:

"חזקה" - במובן זה שאם הגיש בן זוג תביעת גירושין ללא כל כריכה של נושא המשמורת, קנויה הסמכות בכל זאת לבית הדין הרבני, וכל ניסיון מאוחר יותר להביא את סוגית המשמורת בפני ערכאה אחרת - לא יצלח. כדברי השופט (כתוארו דאז) י' כהן בע"א 184/75 שרה דויטש ואח' נ' שמואל דויטש, פ"ד כט(2) 525, בעמ' 529:

הרי לשם ביסוס סמכותו של בית-הדין, די יהיה לקבוע, שעצם תביעת הגירושין היא כנה, ואין כל צורך לבדוק, אם גם כריכת ענין החזקת הילדים היתה כנה, כי כריכה כזו, כאשר החזקת הילדים היא במחלוקת, נובעת מעצם טיבה וטבעה של התביעה להחזקת ילדים ולא מרצונם של בעלי- הדין" (שם).

היינו, גם אם לא הביע התובע את רצונו לכרוך את נושא המשמורת בתביעתו, כרוך הוא ועומד.

ברם, חזקה זו, כאמור, "ניתנת לסתירה" היא, מאחר שאותו תובע יוכל - במפורש או מכללא - לחסום בפני בית הדין כריכת הנושא לתביעתו.

6.                   אמנם, חסימה מעין זו תביא לפיצול הדיונים בין הערכאות, ברם, שיקול זה אינו עומד מול זכותו הבסיסית של התובע לבחור את הפורום שבו תוכרע תביעתו:

פיצול התדיינויות פוגע הן בצדדים להליך והן בתפקודה היעיל של המערכת השיפוטית. פיצול התדיינויות עשוי אף להביא להכרעות סותרות ולפגיעה באמון הציבור במערכות. ברם, כנגד שיקולים אלו עומדים גם שיקולים נוספים, ובעיקר זכותו של מגיש התביעה לבחור את העיתוי ואת המסגרת הרצויה לו לבירור זכויותיו ומימושן.

(בג"ץ 304/04 יאיר נ' בית הדין הרבני האיזורי (מאגר נבו)).

7.                   במקרה דנן סבורני כי על אף שהתובע לא ציין מפורשות כי ברצונו להוציא את נושא החזקת הילדים מתביעת הגירושין, אין לי כל ספק שכך הייתה כוונתו, ואף הנתבעת אינה טוענת אחרת. הגשת תביעת המשמורת לבית משפט זה מוכיחה בעליל כי כך היה רצונו, ונחה דעתי כי לא מדובר במקרה של חרטה או שינוי כיוון לאחר הגשת תביעת הגירושין, אלא כוונה מקורית שכבר התגבשה אצל התובע בעת הגשת תביעת הגירושין. לכך יש להוסיף את העובדה שהתובע עצמו הגיש את תביעת הגירושין על גבי טופס סטנדרטי, ללא ייצוג מקצועי, ומבלי שנכלל בטופס כל דבר ביחס להחזקת הקטין, ומבלי שידע כי קיימת "כריכה" אוטומטית של נושא המשמורת כחלק מתביעת הגירושין שהגיש. כמו כן, הנתבעת מצידה לא טענה כי נושא ההחזקה הועלה בפני בית הדין בדיונים השונים שהתקיימו בנושא הגירושין, ועל כן אף לא מדובר במקרה שמבחינה דיונית כבר קנה בית הדין את הסמכות לדון בו.

8.                   זאת ועוד, הטענה כי החזקת ילדים כרוכה בעצם טיבה וטיבעה בתביעת הגירושין מופיעה בדרך כלל כטענת הגנה המועלית על ידי התובע המעוניין כי הסמכות לדון בתביעות שהוגשו על ידו תוקנה לבית הדין. במקרה שבפני מבקשת הנתבעת באמצעות השימוש בטענה זו לאלץ את התובע למעשה להקנות לבית הדין סמכות נוספת בעניין המשמורת בעל כורחו של מגיש התביעה עצמו. תוצאה כזו, המאלצת את התובע להסמיך את בית הדין לדון בסוגיה כלשהי שאין הוא רוצה להביא בפני אותה ערכאה, הינה בעייתית עקרונית, ובפרט במסגרת תביעת גירושין, מאחר שהתובע חייב להביא את תביעתו לגירושין בפני בית הדין, ורק בית הדין, המוסמך בלעדית בנושא זה. מה עליו לעשות, איפוא, אם ברצונו להתגרש ברם אין רצונו לדון בסוגיית המשמורת בפני בית הדין? במקרה דומה שאירע בבע"מ 6262/05-ב' פלוני נ' פלונית (16.10.05) (מופיע במאגר נבו) קובעת כבוד השופטת ארבל כי היא רואה עמדה זו כבעייתית:

אני רואה קושי בעמדתו של המבקש...גם בהנחה שתיק הגירושין נשאר בינתיים פתוח, ספק בעיני אם הותרת התיק פתוח לתקופה בלתי קצובה צריכה לחסום את דרכה של המשיבה שהגישה את התביעה מלכתחילה, מלהגיש תביעה בנושא המשמורת לבית המשפט לענייני משפחה (ההדגשות אינן במקור - ב.ג.).

9.                   מסקנתי היא כי אכן לא ניתן לאלץ תובע המעוניין להגיש תביעת גירושין לבית הדין לכרוך בעל כורחו תביעות אשר אינו חפץ בהן; זאת, בכפוף לאינטרס ההסתמכות של הצד השני. במקרה בו מוכיח הצד השני - המעוניין בסמכותו של בית הדין בנושא המשמורת - כי הסתמך על תביעת הגירושין שהגיש התובע, מתוך ההנחה שנושא המשמורת כרוך בה, וכי על כן לא הגיש מטעמו תביעת משמורת לבית הדין, וכעת עומד בפני מצב חדש שנוצר בעקבות הגשת תביעת משמורת בבית משפט האזרחי (דבר שהיה יכול למנוע אם היה מזדרז להגיש תביעת משמורת מפורשת לבית הדין), יתכן והתוצאה המתקבלת הייתה שונה. בענייננו, אין ספק כי רצונו של הבעל בהגשת תביעת הגירושין הצטמצם לנושא הגירושין בלבד. מנגד, האישה לא העלתה טענת הסתמכות, וכאמור, לא הגישה כל ראיה המוכיחה קיומם של דיונים או בקשות מצידה לדון בנושא בפני בית הדין.

10.               לאור האמור ובנסיבות העניין, נחה דעתי כי הסמכות לדון בעניין המשמורת לא הוקנתה לבית הדין, וכי על כן, מוסמך בית משפט זה לדון בו. אי לכך, דין בקשתה של האישה להידחות.

11.               הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד על הנתבעת בסך 1,000 ש"ח בתוספת מע"מ. סכום זה ישא בהפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

ניתנה היום כ"ז בניסן, תשס"ז (15 באפריל 2007) בהעדר הצדדים.